בחודש מאי 2021 התמוטטתי פיסית ונפשית

איך זה קרה?

כי נלחמתי, התנגדתי, כבר לא היה לי כח אבל המשכתי, לא נכנעתי.

למה זה קרה?

כי האמנתי במחשבה שאני לא מספיק טובה, לא שווה, לא ראויה לאהבה. מחשבה שניהלה לי את החיים.

איך זה נראה?

הגדרתי רף, האמנתי שאני חייבת להגיע אליו, זה הפך להתמכרות.

בכל פעם שמחאו לי כפיים ואמרו לי שאני טובה, רציתי עוד.

מיותר לציין שאין אפשרות למלא חבית ללא תחתית. אבל לא ראיתי את זה, אז.  

בשלב מסוים האמנתי בכך שגם הדמות שיצרתי ובטעות האמנתי שהיא אני -  לא מספיק טובה, שווה, מרשימה, ראויה. האמנתי שאני צריכה להמציא דמות חדשה, יותר טובה.

סיימתי תואר שני בהצטיינות יתרה, הגעתי ליעד עם המון מאמץ, המחיר היה נורא (אבל לא היה לי אכפת). קרה כל  מה שהתאמצתי למנוע, סבלתי מסחרחורות קשות, היה לי קשה לתפקד. הייתי אמא לא מספיק טובה, בת זוג לא מספיק טובה, מורה לא מספיק טובה, אבל המשכתי, כי האמנתי שאני חייבת. סיימתי את הלימודים, הייתי מאושרת, גאה, המחשבה אמרה שניצחתי, שהתגברתי, שהתמודדתי, שהייתי אמיצה – כל אלה נחשבו בעיניי להצלחה. (היום אני יודעת שאלה מושגים של מלחמה).

הנה, אני הדמות שכל כך התאמצתי להיות – הגעתי.

ידעתי שאהיה יועצת מעולה. כולם סמכו עליי, המנהלות, המפקחות, המורים, ההורים, הילדים.

אבל אז קרה הדבר שנתפס עבורי (כלומר עבור המחשבה שאני חייבת להיות טובה) הכי מאיים ומפחיד.

לא התאפשר לי לעשות את הדברים כפי שאני מאמינה שאני חייבת או צריכה, האמנתי שאני  בסכנה.